למידה מילדים (פתאום שמתי לב כמה אותיות משותפות יש בשני המילים)

הגענו ליריד "טעם העיר" –שוק האוכל. הייתה שם המוניות גדולה וצפופה, בקושי זזנו.
באחד הזויות עמדה במה שהציגה חטיף ועל העומדים בתור היה לשחק מול מסך ענק
ולהכניס את הדפדפים לצנצנת וזאת על ידי חיישנים הנמצאים בתוך אפוד אדום
שהמשתתף לובש.

"אימא אני רוצה לשחק בזה" אמר לי בני.
כאחוזת אמוק מתורים והמוניות אמרתי "שמע זה צפוף נעזוב את זה".
לא, אין סיכוי לעזוב, הילד בשלו "אבל אימא אני רוצה".
"אבל" (אני מנסה גם, אהה…) "אבל תראה איזה תור ובכלל כמעט רק גדולים משחקים בזה".
אז הוא ממשיך "תראי אנחנו באנו לפה נכון? אז עכשיו אני גם צריך ליהנות ממה שיש פה".
נו טוב, מול הנימוקים האלה שהוא מפרט אני לרוב, משתכנעת.

אנו עומדים בתור, דוחפים אותי מאחור ומקדימה אבל הילד שלי עם עיניים בורקות מחכה
לרגע שהוא ישחק. בנתיים אני רואה שעל הבמה מעלים רק ילדים גדולים ממנו כי הם צריכים
להיות גבוהים מספיק בכדי להפעיל את החיישנים של המשחק האינטראקטיבי הזה.

"נו מה עושים?" אני שואלת אותו. הבן שלי ניגש לבחור האחראי שמציע לו או לשחק עם
אימא כשהוא על הידיים שלי, או לשחק לבד ולהרים את האפוד גבוה עם הידיים למעלה – הוא בוחר
מייד את האפשרות השנייה.
הוא עולה, עומד מול המסך בתוך אפוד ענק שהוא שוחה בו, ומרים עוד אפוד אחד שהוא מחזיק
עם שתי ידיו למעלה ש"יקלטו" אותו, ומתחיל לרוץ אחרי דפדפים להכניס אותם לרוטב שבצנצנת.
תק. תק. תק. דננננםםםם קול תרועה הוא ניצח. קיבלנו רוטב מתנה והמשכנו.

"אהווווו…." אני מתלהבת,  "איך התעקשת ואיך שיחקת ויאלללה איך דייקת ככה עם הדפדפים
האלה שנפלו מהר ואיך, איך הצלחת וניצחת"

הוא מושך בקש ברעש של סוף הכוס, את שארית מיץ האננס מתבונן בי בפליאה ואומר-

.."אימא…את ממש מסתכלת על הניצחון, זה לא מעניין,  מה שעניין אותי
זה המשחק- זה הכף".

אני מהנהנת.."כן, בטח המשחק".
מה אני בכלל מתלהבת מהניצחון, מהסיום,  הוא בכלל  נהנה מלשחק לא עניין אותו
התוצאה אלא התהליך.

ואז למדתי שהמשחק הוא התהליך שלא תמיד חשוב מה שיקרה בסופו אבל חשוב
בכלל לעבור אותו. וגם לא חשובה התוצאה  אלא הדרך שאנו עוברים.

עוד הרהרתי, בין  דוכן הבירה לדוכן הסושי, שהעולם השקרי שלנו בנוי על תוצאות. מה שלא
מצליח  לא נחשב.
האמת היא שזו טעות מרה, שכן העיקר הוא הניסיון והרצון הטוב. ההשתדלות היא זו שבאמת
משנה את האדם ובונה לו כלים להתמודד, מה שמזכיר לי שיש הורים רבים המגיבים לציון מבחן
של ילדם על פי הציון ולא על פי ההשתדלות שלו. זה מאוד משמעותי לעודד ולשבח את הילד על
זה שלמד מלהגיד לו למה לא 100?

ועוד שיעור בעניין תהליך שלמדתי הפעם מביתי,
הבת שלי אוהבת לצייר וליצור. שנה שלמה כל הילדים חוזרים עם עבודות הביתה והיא
נאדה-כלום.
מאז שהייתה בגן והלאה בחוגים והלאה בבית הספר- יש סיפורים יש עניין
אבל מה, אין עבודות.
"איך זה"? אני שואלת,  והמורה לקרמיקה אומרת  "ככה , כזו היא, עובדת,
היא נהנית מהתהליך".
"שששששש….." אומרת המורה לאמנות , "יש לה את הקצב שלה..היא עובדת וזהו"
כן, לכל אחד יש את הקצב שלו ויש באמת עניין גדול בתהליך היצירה אבל מה קורה
שאין סיום?
אין תוצר? עבודה מוגמרת?

מסתבר, כך למדתי, מהחיים ומההקשבה לילדים שהתוצר-הוא ההבנה, התובנות מגיעות תוך
כדי התהליך ללא שורה תחתונה.
ההנאות שביצירה, הלמידה שבחיים, החברות עם אנשים – אלו דברים ללא סיום הם כל הזמן
נמצאים, הם מתפתחים, משתנים, מאטים, מפסיקים, ממשיכים, אבל לא נגמרים הם  מהווים
חלקים ממה שעובר ובונה אותנו בחיים.

לילדים יש תפקיד מאוד משמעותי בחיים מעבר לקשר ולאהבה ולמשפחה.
הם מגיעים עם אופי ומסר משלהם ועלינו לכבדו, להקשיב למה שיש להם לאמר,
להקשיב לדרך שהם רואים את הדברים.

עוד שהם בבטן יש להם כבר מה לאמר, זה רק עניין של תקשורת להקשיב להם.
גם לנו היו תובנות נקיות בילדותינו אך התכסינו בקליפות ושכחנו מה נמצא מתחת.

לא, הכוונה לא להיות תלושים-שאנטי מרחפים איתם במרחב. ודאי שאנו מכוונים אותם,
מייעצים להם, מחכים להם, מגדלים אותם, שמים להם גבולות.
אבל רבים מההורים, לצערי מצפים שיגדלו ויהיו "כמו שהם רוצים" יש איזה מנגנון פנימי
שאומר להם כל הזמן להיות על המשמורת ולחנך ולהורות להם.
וזה חבל מפני שאם אתם מדברים איתם בגובה העיניים וחווים את הרגשות שלהם
מבלי לשפוט אותם, מבלי לבקר, מכוונים בעדינות ממקום של שיתוף ולא ממקום של
אני ההורה ויודע הכל (כי אנחנו לא) דווקא מהמקום הזה הם מעוניינים לשמוע,
להתייעץ, לספר, לקבל, להבין, להקשיב, לתת כי הם מרגישים שיותר משמחנכים
אותם -מכבדים אותם.
היו עימם בחוויות, ביום יום, במילים, בין השורות, בחיבוקים, באהבה ותקשיבו, תדעו
להקשיב, יש להם התבטאות וראיה בהירה ויש לנו הרבה מה ללמוד מהם.

קחו למשל ציור של בית.  שאתם וילדכם מתבוננים ביחד מה אתם רואים ומה הם רואים?
ייתכן שאתם תראו מייד את הבית אך הילד שלכם יראה את הארובה עם העשן או את
החלון והוילון במקרה כמו זה ודומים לו רבים עשויים לאבד סבלנות ולקפוץ ולאמר
"לא ,תסתכל הרי יש פה בית", אבל את הילד מעניינת הארובה….
יש  לתת לילד להיות עם הראייה והאמירה העצמאית שלו. וזאת ההזדמנות שלנו, שוב,
ללמוד מהם משהו.

בלי קשר או עם קשר ראיתם את הסרט "שרק" 1 ו- 2?  – מדהים וחובה .
כף גדול הסרטים האלה -"אחי הדוב", היפה והחיה",  "סוס פרא", "להציל את נמו",
"הנסיכה הקסומה" "סינבאד", סרטים עם תובנות לילדים ולגדולים.
למי שאין ילדים שילך לסרטים אלה לבד. אחרי הצפייה מובטחת הרגשה מופלאה
וחשק ללקק ארטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *